על מחזות ומוניטין – סקירת פסיקה עדכנית

זכויות יוצרים במחזה קריוס ובקטוס

בפסק דין שיצא לאחרונה מבית המשפט המחוזי בתל אביב עמד בית המשפט על ההבדלים שבין חוק זכויות יוצרים 1911 (להלן- "החוק הישן") לחוק זכות יוצרים תשס"ח-2007 ועל הדין החל על עבירה שבוצעה בתווך שבין החלת החוק החדש לסיום דרכו של החוק הישן.
המדובר הוא בתביעה שהגישו יוצרי המחזמר "קריוס ובקטוס", אבירמה גולן ומישה בלכוביץ', נגד השחקן דובי גל וחברה בבעלותו אשר ביצעו עיבוד מחדש למחזה והעלו אותו ללא מתן קרדיט ותמלוגים ליוצרים המקוריים בגין השימוש ביצירותיהם. גולן ובלכוביץ' הינם היוצרים של המחזה המקורי המבוסס על ספרו של הנורווגי תורביורן אגנר, ורץ על הבמות בין השנים 1982-2001 בכיכובו של הנתבע, דובי גל. לפני מספר שנים ביצע הנתבע, באמצעות חברת הפקה שברשותו, עיבוד חדש למחזה ושינה כ-20% מהטקסט ואת הלחנים השונים שבמחזה המקורי והעלה מחזה חדש ללא אזכור שמותיהם של היוצרים המקוריים.

ההפרות הנטענות
סעיף 3א לפקודת זכויות יוצרים 1924 וסעיף 56 לחוק קובעים פיצוי סטטוטורי בגין "כל הפרה" של זכות יוצרים בעוד סעיף 56ג לחוק קובע כי "הפרות המתבצעות במסכת אחת של מעשים" יראו אותם כהפרה אחת, הפסיקה לאורך השנים דנה רבות במשמעות הביטוי "כל הפרה" ונקבע כי על מנת להעניק פיצוי בגין כל הפרה יש לבחון את מספר הזכויות המופרות ולא את מספר האקטים בהם הופרה הזכות, כך שהעלה חוזרת של הצגה אחת הינה בגדר הפרה אחת ולא ניתן לדרוש פיצוי בגין כל הצגה. עם זאת על פי סעיף 11 לחוק זכות היוצרים אינה זכות אחת אלא אגד של זכויות משנה כמפורט בסעיף כך שיש לבחון האם הופרה כל זכות בנפרד ובגין הזכויות המופרות יקבע הפיצוי הסטטוטורי. בית המשפט פסק כי הופרו זכויות הביצוע בפומבי, ההעתקה, ההעמדה לרשות הציבור וזכות העיבוד (ע"פ החוק הישן והזכות ליצירה נגזר ע"פ החוק החדש) של היוצרים המקוריים ומאחר ומדובר בארבע זכויות שונות ניתן יהיה לדרוש פיצוי בגין כל אחת מהן.

הזכות לפיצויים
בפני מי שהופרו זכויותיו עומדות שתי אפשרויות לפיצוי, האחת היא דרישת פיצוי ממשי בגין נזקיו המוכחים כאשר חובת ההוכחה היא עליו. והשנייה היא תביעת הפיצוי הסטטוטורי בלבד. סעיף 3א לפקודה קובע פיצויים ללא הוכחת הנזק בגובה שבין 10,000-20,000 ₪ בעוד שסעיף 56 לחוק החדש קובע פיצוי ללא הוכחת נזק בגובה של עד 100,000 ₪. המקרה דנן מתפרש על פני תקופה אשר חלקה הוא בטרם כניסתו לתוקף של החוק החדש וחלקה לאחריו ולכן יש להכריע איזה דין יחול בגין ההפרות שנטענות. סעיף 78 (ג) לחוק החדש קובע כי על פעולה ביצירה שנעשתה לפני יום תחילתו של החוק יחולו הוראות הפקודה לעניין התרופות בשל הפרת הזכות הקניינית והמוסרית. כך, מכיוון שעיבוד המחזה מחדש בפועל בוצע בטרם תחילתו של החוק החדש, לעניין התרופות קבע בית המשפט כי עלינו להתייחס להוראות פקודה ופסק פיצוי בגובה של 20,000 ₪ בגין כל זכות שהופרה ובסה"כ 80,000 ₪ לכל אחד. עם זאת קבע בית המשפט שביתר הנושאים הנדונים יחול החוק הרלוונטי לפי התקופה שבה נעשו ההפרות.

זכות מוסרית
על פי סעיף 46 לחוק החדש הזכות המוסרית היא למעשה זכותו של היוצר כי שמו ייקרא על יצירתו ולא ייעשה בה שינוי או סילוף. הזכאות לפיצויים בגין פגיעה בזכות המוסרית של היוצר, לא הוסדרה במפורש בחוק הישן, אולם מכוח הוראת סעיף 4א(5) לפקודהניתן ללמוד על קיומה במקרים בהם לא הוכח נזק ממון ושיעור הפיצוי הונח לשיקולו של בית המשפט. סעיף 56 לחוק החדש לעומת זאת מעניק ליוצרים באופן מפורש את הזכות לפיצויים בגין הפרת הזכות המוסרית בסכום שלא יעלה על 100,000 ₪. בנסיבות העניין פסק בית המשפט כי מאחר והנתבעים נמנעו מלהציג את שמותיהם של היוצרים המקוריים באופן משביע רצון משך תקופה ארוכה ומאחר ולא שעו לדרישותיהם של היוצרים, יש להעמיד את הפיצוי בגין הפגיעה בזכות המוסרית על סך של 30,000 ₪ לכל אחד. כך שבסה"כ יזכו היוצרים לפיצוי בגובה 110,000 ₪ כל אחד בתוספת הוצאות המשפט בסך 25,000 ₪.

מוניטין וחשיפה כאמצעי תשלום בעסקת ברטר
עסקת ברטר היא עסקה אשר בה משולמת התמורה בגין שירות או מוצר בשווה כסף ולא בכסף ממשי. עסקים ובעלי מקצוע רבים נוטים לעיתים לבצע עסקאות שכאלו בינם לבין עצמם מקום שבו שני הצדדים זקוקים זה לשירותו של האחר, אך מה הדין כאשר צד מסוים אינו מקיים את חלקו בעסקה ומה דינה של חשיפה ציבורית שאינה ניתנת לכימות כאמצעי תשלום?
הנושא נדון לאחרונה בתביעה שהגיש מפיק סרטים צעיר נגד רדיו תל אביב. רדיו תל אביב הזמין מהתובע סרט תדמית לתחנת הרדיו לרגל אירועי העשור לתחנה, ההסכם בין הצדדים קבע כי התובע יפיק את הסרט בעבור תחנת הרדיו ובתמורה לכך תשלם לו התחנה את ההוצאות בגין ההפקה בסך 2,150 ₪, תוסיף קרדיט למפיק ולחברת ההפקות שלו בכל הפרסומים הקשורים לאירועי העשור ותקרין את הסרט בתוספת קרדיט ליוצר במהלך האירוע המרכזי. מההסכם ניתן לראות בבירור שמדובר בעסקת ברטר אשר בתמורה להפקת הסרט לתחנה יזכה היוצר לקרדיט וחשיפה בקרב חברות ומפרסמים רבים בתחום עיסוקו. בסופו של יום החליטה הנהלת התחנה שלא להקרין את הסרט באירועי העשור כך שתמורתו של המפיק נותרה 2,150 ₪ בלבד ומכאן התביעה.
ביהמ"ש פסק כי מאחר והנתבעת אישרה את התסריט אין היא יכולה לטעון כעת שהסרט לא היה לטעמה ולכן נמנעה מלהציגו, ולפיכך עליה לקיים את חלקה בהסכם. מאחר ואירועי העשור לתחנה כבר התקיימו ולא ניתן לקיים את ההסכם כלשונו קבע בית המשפט כי על תחנה לשלם ליוצר הסרט את שכר עבודתו בעבור הפקת הסרט, בנוסף קבע על דרך האומדנא פיצוי בסך 10,000 ₪ – שווה כסף לפרסום והקשרים אותם היה רוכש אילו קויים ההסכם ו- 10,000 ₪ – פיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה לו בשל אי הקרנת הסרט.

השארת תגובה