על דיבה ומוניטין – לשון הרע במישור התאגידי

טוב שם משמן טוב – כמאמר הפתגם הישן, עולה חשיבותו של שמו הטוב של אדם על ממונו. זה הבסיס לדיני לשון הרע בישראל המסדירים את האפשרויות המשפטיות העומדות בפני מי ששמו הטוב הוכפש בפומבי בין אם נגרם לו נזק ממוני בשל כך ובין אם לאו. חוק איסור לשון הרע תשכ"ה – 1965, חל הן על פרטים והן על תאגידים אך אינו מסדיר במפורש את השאלה בדבר פיצוי ללא הוכחת נזק במקרה של הוצאת לשון הרע על תאגיד. פסק דין של בית המשפט השלום בפתח תקווה, אשר ניתן לפני מספר שבועות, פסק בעניין.
דיני לשון הרע בישראל
דיני לשון הרע בישראל הינם חלק מדיני הנזיקין בישראל המסדירים את המטריה המשפטית בכל הנוגע לנזקים שנגרמים לאזרח ישראלי, נזקי גוף, נזקי רכוש וכיו"ב. חוק איסור לשון הרע מקנה זכויות לאזרח או תאגיד בישראל אשר שמם הוכפש על ידי אחרים בפני אדם אחד או יותר, לרבות הזכות לפיצוי בשל הנזק שנגרם.
חוק איסור לשון הרע מקנה אף את הזכות לפיצוי בגובה 50,000 ₪ ו- 100,000 ₪ אם הוכחה כוונה לפגוע, מבלי להוכיח את גובה הנזק שנגרם ואף מבלי להוכיח כי נגרם נזק כלל, מתוך ההכרה כי הוצאת דיבתו של אדם, גם אם לא גרמה לו נזק ממוני (כמו למשל אבדן אפשרויות עבודה וכיו"ב), הרי שחזקה שגרמה נזק לשמו הטוב ולמוניטין של אותו מוכפש בקרב הבריות, המצדיק פיצוי. עוד רציונל העומד מאחורי הזכות לפיצוי ללא הוכחת נזק, היא בדמות הפיצויים לדוגמא (מעין פיצויים עונשיים), אשר מטרתם מניעת מקרים עתידיים נוספים.

פיצוי לתאגיד
דיני הנזיקין הכלליים אינם מתירים פיצוי ללא הוכחת נזק לתאגיד. עם זאת חוק איסור לשון הרע קובע במפורש פיצוי ללא הוכחת נזק. משכך, התעוררה מחלוקת בפסקי דין שונים בבתי משפט שונים לגבי זכותו של תאגיד לפיצוי ללא הוכחת נזק במקרה של פגיעה בשמו הטוב.
המחלוקת הגיעה לאחרונה לבית המשפט בתביעה שהגיש ראש עיריית פתח תקווה בשמו ובשם העירייה, כנגד המקומון לב העיר והעורך של אותו המקומון בשל סדרת כתבות אשר הוציאו דיבתם של העירייה ושל ראש העיר. במסגרת התביעה דרשו התובעים פיצויי ללא הוכחת נזק על פי חוק איסור לשון הרע, הן לראש העיר והן לעירייה.
בית המשפט ערך סקירה של הפסיקה בנושא, הן פסקי דין התומכים בפיצוי לתאגיד ללא הוכחת נזק מתוך הכרה בכך שתאגיד אינו שונה כלל ועיקר מאדם פרטי ומשנפגעו שמו הטוב והמוניטין שלו, זכאי הוא לפיצוי כאדם פרטי, והן בפסקי דין השוללים פיצוי כאמור לפי הגישה כי פיצוי על עגמת הנפש שנגרמה לאדם בשר ודם בשל ההשפלה בעיני הבריות ממנה סבל אינו הולם תאגיד ולפיכך אין לו מקום, וכל נזק ממוני ממנו סבל תאגיד שהוכפש, יש להוכיחו בבית המשפט כתנאי לקבלת פיצוי.
בית המשפט קיבל את הדעה האחרונה וקבע כי תאגיד, אשר מושמץ בכלי התקשורת, אינו זכאי לפיצוי ללא הוכחת נזק משני טעמים: הטעם הראשון הוא כי החוקים המפורטים לעיל אינם סותרים זה את זה אלא משלימים זה את זה והסעיף אשר שולל פיצויים ללא הוכחת נזק לתאגיד, מתייחס באופן ספציפי למקרים בהם החוק מתיק פיצויים כאלה, כמו למשל במקרה של חוק איסור לשון הרע. הטעם השני הוא כי עוולת לשון הרע מצדיקה פיצויים ללא הוכחת נזק הן משום שנזק לשם טוב קשה להוכחה ולכימות והן בשל העובדה כי נזק זה הוא בדמות עוגמת הנפש והצער הנגרמים למושא הדיבה שהם מתחום הנפש ולא מתחום הממון – וזהו נזק אשר תאגיד אינו נושא בו.
על פי פסק הדין האמור, תאגיד אשר סובל מהכפשה בציבור, בכלי התקשורת, או באינטרנט, לא יהיה זכאי לפיצויים אלא אם נגרם לו נזק ממוני מוכח ומכומת. עם זאת, ועל אף שפסק הדין בוחן את הסוגיה לעומק, פסק הדין האמור הינו פסק דין של בית המשפט השלום בפתח תקווה ולפיכך אינו בגדר הלכה המחייבת את בתי המשפט האחרים, והמילה האחרונה תינתן רק ביום מן הימים על ידי בית המשפט העליון.

השארת תגובה