שיטת השק-שוקה?

לפני כמה ימים התקבל פסק דין שהפסיק לחלוטין את כל הפרסומים של חברת איי די איי חברה

לביטוח בע"מ (תשעה מליון) באמצעות אותה מזכירה של הסוכן הקטן "שוקה" שהיתה משוחקת על

ידי שני כהן המוכשרת.

את התביעה נגד החברה ונושאי המשרה בה הגישו לשכת סוכני הביטוח בישראל ועוד כמה תובעים

שהם סוכני ביטוח במקצועם. התובעים טענו כי הקמפיין המציג את סוכני הביטוח כנהנתנים, מיושנים,

ומאותגרים טכנולוגית ובכך פוגעים בהם על פי חוק איסור לשון הרע בכך שהם מוצאים את דיבתם,

מפרים את חוק עוולות מסחריות – בשל כך שהם כעסק מפרסמים תיאור כוזב אודות עסק אחר ודיני

עשיית עושר ולא במשפט בכך שהם משמיצים סוכנים פרטיים ונהנים ממעבר לקוחות מסוכני אלו אל

החברה הנתבעת. כן טענו התובעים לשקר מפגיע, לתחרות בלתי הוגנת ועוד.

אחד מעקרונות הבסיס אשר מופיעים בחוק איסור לשון הרע, היא ששם טוב היא זכות השמורה

לאדם בודד ככזה, וקבוצה של אנשים לא יכולה לטעון כי נפגעה כקבוצה במסגרת תביעה אזרחית.

באם המקרה עולה כדי פגיעה חמורה בקבוצה אשר מהווה עבירה פלילית, יכול היועץ המשפטי

להגיש כתבי אישום בלבד.

עקרון זה נדון גם בתביעה אשר הגישו חיילי צהל מיחידה מסויימת אשר נלחמה במחנה הפליטים

ג'נין במסגרת מבצע חומת מגן בשנת 2002, בשל הסרט מעורר המחלוקת שהוציא מוחמד בכרי

"ג'נין ג'נין" ואשר הציג את חיילי צה"ל כפוגעים בדרכים אכזריות באוכלוסיות חפות מפשע. למען

הגילוי הנאות, הכותבת ייצגה את אחד הצדדים בתיק.

שם, קבע בית המשפט המחוזי, ולאחריו בית המשפט העליון בערעור כי לא ניתן לתבוע את שמה

הטוב של קבוצה אך אדם אחד יכול לתבוע את שמו הטוב במסגרת אותה הקבוצה, אם יוכיח כי

השמצה של אותה הקבוצה מהווה השמצה שלו, שכן הוא מזוהה עם אותה הקבוצה שם טענו

החיילים כי מאחר והיחידה שלהם היתה ידועה כזו אשר שירתה במחנה באותה התקופה, היה ברור

לאוכלוסייה במדינה שהסרט מכוון אליהם. בית המשפט העליון קבע כי מאחר שהקבוצה של חיילי צהל

שלחמו בג'נין גדולה והצופה אינו מזהה את המקרים המתוארים בסרט עם כל אחד מיחידיה, וקובע כי

העובדה שהסרט הוא מגמתי מוגזם וחד צדדי (ויוצר חוסר אמינות אצל הצופה) אף היא מקטינה את

הסיכוי ללשון הרע.

במקרה של תשעה מליון, בית המשפט הלך בדרכו של בית המשפט העליון וקבע כי לא ניתן לראות

בפגיעה בסוכני הביטוח כקבוצה פגיעה אישית בכל סוכן וסוכן וכי מאחר ומדובר במסרים מוגזמים

סביר כי לא ישויכו לסוכן זה או אחר ולפיכך לא חלה עילת הדיבה. עם זאת, קבע בית המשפט כי

המסרים בפרסומים הם פוגעניים והם מהווים "מכה מתחת לחגורה" באופן אשר יש בו כדי לפגוע בכל

סוכן וסוכן (שכן חוק עוולות מסחריות אינו מבחין בין עוסק לבין קבוצה של עוסקים). לפיכך בית

המשפט נתן צו מניעה האוסר על החברה לפרסם את פירסומיה בקמפיין שוקה.

האם בזאת נגמרו גם כל הבדיחות על עורכי דין, ונהגי מוניות? רק הזמן יגיד

השארת תגובה